דילוג לתוכן
16 בדצמבר 2015 / lomili

באתי בגלל, נשרתי בגלל

באתי לכתוב וברגע האחרון התחרטתי.

5 בינואר 2015 / lomili

הכי מדויק שלי (1)

אני חלש. אני מרגיש חלש.

אני מרגיש שהעולם חזק ממני. כולם חזקים ממני. אני חוט שבטעות הורכב במכונה מתכתית עם גלגלי שיניים וברגים. אולי החלפתי בורג אחר. שטויות. אין לי אפילו דימוי טוב. המטפלת אמרה לי לכתוב מתוך המקום הזה, המסוכסך, האמיתי. אבל אי אפשר לכתוב מתוך המקום הזה. במקום הזה אין לי דימויים טובים. אין לי דימויים בכלל. אין לי כוח לכתוב, אין לי חשק לכתוב. אין לי כלום במקום הזה. רק את תחושת החולשה, ההיאחזות בקצות האצבעות בקצה הצוק, להשקיע את כל האנרגיה בזה, אחרת אפול.

הכל מורכב מדי בשבילי. אנשים כוחניים מדי בשבילי. היום מהיר מדי בשבילי. הדברים מסובכים.

כבר עכשיו אני כבר קצת אחרי, כנראה. עובדה שאני כותב. אולי לפני. אולי טיפה הצידה. במערבולת השחורה שהיא הריק והתהום, לא כותבים, רק נסחפים.

הכל יותר מדי, או שאני פחות מדי, ככה זה מרגיש. יותר השני. אני פחות מדי.

הנה אני כותב מהמקום המסוכסך, כמו שאמרת לי. הוא לא מסוכסך עכשיו, הוא יודע די טוב איפה הוא נמצא, באין, בחולש, מילה חדשה, נחמד. חולש.

כשהוא מסוכסך אני רוצה לכתוב ואז לא רוצה. טוב, גם עכשיו זה קצת ככה. קצת כזה.

אני כותב ומוחק תוך כדי. המילים שלי מוחקות את עצמן. אני שולח מילים לפיגוע התאבדות, במקומי, אבל הן מתאבדות לפני שהן מפגעות. ואני נשאר מאחור, לא פגעתי ולא נפגעתי. רק שלחתי מילים. ואיפה האחריות שלי?

אני פחות מדי, זה הכי מדויק שהצלחתי היום. אולי אנסה בכל פעם לכתוב את הכי מדויק שיש לי. אז היום הצלחתי. בטח לא יהיה לי כוח להמשיך עם זה. אבל הנה, פרויקט. תקווה. החלטה על פרויקט אומרת שיהיה גם מחר. כלומר, מחר בטוח שיהיה, השאלה אם אכתוב מחר. בכל מקרה, מחר או מחרתיים או ביום אחר, "הכי מדויק שלי" זה רעיון טוב. אז זה הכי מדויק שלי להיום:

אני פחות מדי.

31 בינואר 2014 / lomili

פוסטירוני

רציתי לכתוב מאמר על התקופה, רק בשביל שאוכל לתת לו את השם המבריק

 

 

 

IRONy AGE

 

 

 

הבעיה היחידה היתה שלא רציתי לכתוב את המאמר.

(כלומר רציתי אבל דחיתי. כי זה עידן הדחיינות. האין זה אירוני?)

(לא)

3 באוקטובר 2013 / lomili

משמעות החיים (לא "התשובה". אבל נראה לי שתובנה חשובה)

משמעות החיים היא התשובה לשאלה הבאה:
"האם לשאלה "לחיות או למות" יש משמעות?"
(כלומר, שייקספיר היה הכי קרוב).
אם מישהו תועה לפה, שיעשה טובה ויגיד לי אם זו באמת תובנה טובה כמו שנדמה לי או שאני סתם מסטול מהתחת
תודה
באמת תודה
*
(זה חשוב להסביר למה? חזרתי לערוך את הפוסט בשביל להסביר למה. כי חשבתי שאולי להשאיר את זה תלוי ככה זה נורא מתנשא, כמו לכתוב את התשובה לשאלה בחשבון בלי לכתוב את תהליך הפתרון. משהו נורא מבודד, א-סוציאלי ומתנשא, שרק רוצה להפגין ידע אבל כקסם, שהוא לא מגלה איך עשה. אם התחברתם לשיר, נהניתם מהקסם. אבל הקוסם לא אוהב להראות שהוא בן אדם, ובטח שהוא מפחד שיחשפו את הבלוף שלו. הקוסם זה אני אם לא הבנתם)
אז למה? כי אם התשובה היא "כן", יש משמעות לשאלה, אז יש הבדל בין לחיות לבין למות. וזה אומר שיש משמעות לכל אחד מהם. זה משנה אם אתה חי או מת. ואם זה משנה, אז יש משמעות לחיים, ואם יש משמעות לחיים, אז זה כבר שווה לחיות, ולהמשיך לחפש אותה, או אולי להיתקל בה בטעות בלי שחיפשנו. ואז, אואה, ואז וואי וואי)
18 במרץ 2012 / lomili

שקרן שקרן: טוב

השבוע השלמתי חור בהשכלה הקולנועית שלי וראיתי את "שקרן שקרן" של ג'ים קארי (והסרט הזה הוא יותר של ג'ים קארי מאשר של הבמאי או כל אחד אחר).

זה גרם לי לתופעה מוזרה: השנאה התהומית ורבת השנים לכל השטיקים של קארי התרככה מעט, ואפילו, קשה להודות, היו רגעים בהם חיבבתי אותו. לעזאזל, היו רגעים בהן צחקתי! בקול רם! לבד, בסלון! והעיניים אפילו קצת נרטבו קצת פעם אחת מרוב צחוק! נשבע בעיניים שלי.

אני לא חושב שסתם חזרתי להיות דביל שמתלהב מפרצופים מצחיקים של הגרסה האמריקאית לליאור כלפון. פשוט הפעם ניגשתי לזה מזווית אחרת: פירשתי את השטיקים שלו כמחווה אחת ארוכה לסרטים מצוירים. וברגע שראיתי אותם ככאלה, הן הצחיקו אותי יותר ויותר, עד שבנפילה "מצוירת" אחת ממש נשפכתי מצחוק (ממש! הפכתי לחומר נוזלי בצבעי הבגדים שלי וזלגתי במורד הספה אל הרצפה).

"יש לי שיטה סודית לעשות את ההעוויות האלה עם הפרצוף שלי. לא אגלה מה היא, רק ארמוז שהיא דורשת דילדו כזה גדול"

מצד שני (ווהו! אה, לא) – אולי זה כן הבמאי. כלומר, אולי זה התסריט (המצוין!), והבמאי (הלא רע), ושחקני המשנה (חוץ מהילד המעצבן. אבל השופט נותן שם את אחת מתצוגות המשנה הכי טובות שראיתי בקומדיה קלילה אי פעם), וגם ג'ים קארי, שמצא פעם אחת בחייו (גם שעון מקולקל וגו') שילוב מסוים של כל אלה שהוציא ממנו את המיטב.

ובגישה כזאת לסרט, ואחרי שמצאתי את עצמי שוב ושוב להפתעתי מחזיק את הבטן (ממש! החזקתי אותה כי היא איימה להתפקע ולהפיץ את כפתורי החולצה לכל עברם) – סצנת הפספוסים בסוף (והכימיה בין השחקנים, והחיבה לקארי שמתגלות בה) רק עזרה לנעוץ את התובנה הבאה:

אני כבר לא שונא את ג'ים קארי. לפחות בינתיים.

12 במרץ 2012 / lomili

היה היה (תרגום לשיר Nature Boy)

היה היה
בחור קסום, מוזר נורא
אמרו עליו שהוא נדד לו בדד
בכל העולם
ביישן מעט
עצוב מבט
אך גם היה
חכם.

ויום אחד
יום מיוחד, פגשתי בו
סיפר לי סיפורים רבים, על מלכים וגנבים,
ואמר לי גם:

הן זוהי כל
כל התורה
רק לאהוב
ולהאהב בחזרה.

Nature Boy, מילים ולחן: Eden Ahbez

(התרגום שלי, כל הזכויות שמורות לי וכל זה)

*

יש המון ביצועים לשיר המקסים הזה (כמה מהמבצעים מוזכרים כאן). הנה אחד המפורסמים בהם, של פרנק סינטרה:

ואני אוהב גם את הביצוע הפשוט והנחמד הזה, של קייטנו ולוזו:

ואת הגרסה של דייויד בואי אתם בטח מכירים:

וגם זו גרסה חביבה עליי במיוחד. אני חושב שהחצוצרות עושות את זה. מרווין גיי (לטענת האתר. לא נשמע לי כמוהו).

*

אבל הביצוע הכי מפורסם כנראה, ובטח זה שהרים לראשונה את השיר לגבהים אליו הגיע (עד מרפסות פאריז!), הוא של נט קינג קול. את היוטיוב יש למטה, אבל דווקא הקטע הזה יותר מעניין בעיני – לא בגלל הדואט (זה גם לא ממש השיר, רק קטע ממנו) – אלא בגלל הפתיחה שלו, בה יוצר השיר (עדן אהבז? אדן אחבז? לא ברור), שעל פי ויקיפדיה הוא ממקורות ההשראה המרכזיים של תנועת ההיפים, מגיש את השיר שלו בהיפיות מופגנת.

לי אישית כל הסיטואציה שם – הכּריעה ובטח המראה שלו – הזכירה דימויים של ישו. בכל אופן, ישו או אין שו, אני אוהב את השילוב הדי מושלם כאן בין דמות מסתורית ומוזרה עם שיר הקצת מסתורי ומאוד מאוד, איך נגיד את זה, המלה הזו כבר נשמעת מגוחכת, באמת שניסיתי להימנע –

טוב נו.

קסום.

*

אה כן ואני מזכיר שאני מנסה כל מיני עיצובים לבלוג, אתם יותר ממוזמנים לחוות את דעתכם על העיצוב הנוכחי. הוא נקרא "White as Milk", אם תהיתם.

*

עדכון: כמה ימים אחרי שעלה הפוסט גיליתי שכבר יש תרגום עברי לשיר, ואפילו טוב! ואפילו ביצוע! של עינה לקח. הנה הוא, אתם מוזמנים להשוות:

22 בינואר 2012 / lomili

משחקי שלטון: לא משהו

הסרט ששמו העברי הוא "משחקי שלטון" לגמרי לא מצדיק את המיני הייפ סביבו. הוא לא מבריק, לא מקורי במיוחד ונגמר שני טוויסטים מוקדם מדי. אפילו ריאן גוסלינג איכשהו מצליח להיות בינוני.
רק ג'ורג' קלוני כריזמטי ומקסים כתמיד. והוא מזכיר לי יותר ויותר את שון קונרי של ג'יימס בונד (המאוחר). אני מהמר שתוך חמש שנים הוא עושה את ג'יימס בונד.

(ואם האנושות תלך לכיוון מסוים, אולי דווקא עושה את ג'יימס בונד. שיגולם על ידי ריאן גוסלינג כמובן. או זאת מ"The Killing").

*

טוב, מסתבר שחשבו על זה לפניי:

אני יודע במי מביניהם אני הייתי בוחר בסטריט פייטר

(אגב, יהיה נחמד אם מי שבמקרה תועה לכאן יביע את דעתו על  ערכת העיצוב הנוכחית של הבלוג. אני עורך תחרות פנימ-בלוגית בין עיצובים שונים)

17 בינואר 2012 / lomili

זה הזמן לברוח

מכירים את הקטע הזה בסרטים שיש איזה סלע ענק (או כדור שלג או מכונה שיצאה משליטה, או ציצי) שמתגלגל במורד וכולם בורחים ממנו? אז אני אף פעם לא מבין למה כולם, ובמיוחד הגיבור החכם שלנו, ממשיכים לרוץ ישר ככה שהסלע ממשיך לאיים עליהם, ולא פשוט קופצים הצידה ככה שהם כבר לא יהיו בסכנה.

ופתאום אני חושב על זה, שבחיים כולנו כל הזמן בורחים מאיזה סלע כזה, וכולנו – ממש כמו בסרטים – ממשיכים לרוץ ישר ולמטה במורד המדרון מהפחד שהסלע, כלומר המירוץ, כלומר החיים, ימעך אותנו.

אז אני קופץ הצידה.

לא רק עכשיו. תמיד. בכל פעם מחדש, אחרי כמה חודשים או שנים של בריחה מהסלע, אני נוהג לקפוץ הצידה ולהיות מאוד מרוצה מעצמי, שאני לא בורח כמו כולם.

ופתאום, בגיל 33, אני לא כל כך מרוצה מעצמי. פתאום אני חושש שהסלע כבר עבר. שכבר לא אחזור לברוח ממנו.

ואז אני מבין שאנחנו רוצים לברוח מהסלע הזה. כי זה הדבר היחיד שיכול לגרום לנו לרוץ.

הקטע הוא למצוא את הסלע הנכון.

אולי בגלל זה אני חוזר לנסות לתפעל את הבלוג הזה. ניסיתי להתניע כמה פעמים וזה לא עבד. בינתיים אני נוסע, די בהצלחה, בבלוג אחר. אבל הבלוג ההוא הוא נסיעה יומיומית כזאת, לעבודה. הוא לא נסיעה לטיול. הוא לא באמת נסיעה לעצמי. הוא לא נוגע בדבר האמיתי.

לפעמים הוא כן נוגע. כי לפעמים גם נסיעה לעבודה היא נסיעה לעצמך. אבל רק לפעמים. אני רוצה לנסוע להודו לחצי שנה, שוב. אבל אני לא יכול, כי אני לא יכול לעמוד בצד יותר. אני חייב לנסות שוב למצוא את הסלע הנכון, ואז להתחיל לברוח ממנו. אז במקום לנסוע להודו בשביל לנסוע אל עצמי, אני אנסה לנסוע אל עצמי בלי לנסוע לשום מקום אחר.

*

בינתיים אני מנסה למצוא את העיצוב הנכון לבלוג הזה. אם אני לא יוצא מהבית, לפחות שיהיו לי נופים מעניינים פה. אז אם המראה של הבלוג ישתנה מפעם לפעם, לא להיבהל.

נסיעה נעימה.

5 באוגוסט 2010 / lomili

חזרתי

טוב, שלום למי שהיה ומי שחזר, ושלום למי שפה פעם ראשונה. תקציר הפרקים הקודמים: פתחתי את הבלוג, נתקעתי איתו, קיבלתי קצת עזרה מרוני גלבפיש המקסימה, והלכתי לפתוח בלוג אחר, בלי לדעת מה יקרה עם זה שפה.

אני עדיין לא יודע, אבל יש לי דברים להגיד ונמאס לי להשאיר לכל אחד תגובה בנפרד. אז בינתיים אני אעלה את זה פה, ואולי אאחד את הבלוגים או אחליף ואעביר או אני לא יודע מה.

לא יודע בדיוק מה יהיה פה, בלוג אישי, פוליטי, כללי, ווטאבר. מה שהכי חשוב לי – לא ללכת עם העדר, ובלי נדר – יהיה בסדר.

והנה אני רץ להגיד מה שדופק על הדלתות מבפנים.

12 ביוני 2010 / lomili

טעות

טיוטות נכתבו. פוסט נוסח עד חציו. הערות נרשמו בצד ותויקו בקובץ תחת השם "בלוג". אבל משהו לא נותן. משהו לא מאפשר לכתוב פוסט עד סופו, לתת לו כותרת וללחוץ "לפרסם". וכל זה כבר בפוסט השני. זה לא בלוג, זה בלוק.

אחת הסיבות שהבלוג הזה נקרא "שקרים וטעויות", סיבה חצי תת מודעת היא שרציתי לאפשר לעצמי לשקר ולעשות טעויות. פוסט לא חייב להיות מושלם. כי אני לא חייב להיות מושלם. מותר לטעות, אני אומר לעצמי. אני משתכנע, ועדיין, היד לא נשלחת אל המקלדת, וכשהיא נשלחת ומרשה לעצמה, במוקדם או במאוחר היא מתביישת בעצמה וגונזת. יש לה חיים משלה, ליד שלי, כמו לחיות הגרב האלה, עם עיני הכפתורים. רק שזה גרב מהסוג שתמיד נשאר במגירה.

זה לא שאין לי מה לכתוב. יש המון. על פוליטיקה. ועל ספרים שאני קורא. ועל סרטים שאני רואה. ומוזיקה. וכדורגל! כאילו, הלו, יש מונדיאל? אני יכול לכתוב על המונדיאל מכאן ועד דרום אפריקה. יש כל כך הרבה פכים קטנים בכדורגל, ובכל אחד מהם אפשר להתערסל במשך שעות. בכלל, הכדורגל הוא משל לכל כך הרבה דברים. סתם לדוגמה, פעם הגעתי למסקנה ששיטת הנבדל היא אחת המטאפורות היפות ביותר לסוד הקיום שלנו, התנועה המתמדת. אבל על כך, כמובן, בהזדמנות אחרת.

(והנה, שוב אני מרגיש איך היד פתאום מאטה, חורקת, מקפצצת, כמו מכונית שמתחילה לקרטע. חוזר אחורה, מוחק, מתקן. ברגע שאני מתחיל לתקן הספקות מתחילים לצוף. עוד מעט ואתייאש, אשמור את הפוסט הזה בצד, לזמן בו אהיה פחות עצור. זמן שלא יגיע. אני אומר לעצמי, קדימה, עוד שני משפטים ותוכל לקרוא לזה פוסט. קדימה, תגמור עוד פסקה ופרסם, העיקר שתפרסם. אחר כך תתעסק עם השאלות והספקות והפחדים).

וטלי פחימה. יש לי מה להגיד על טלי פחימה.

ובכלל, הבעיה היא לא מה שיש לי להגיד. הבעיות מתחילות כשאני חושב פתאום מה המשמעות של כל זה. ולְמה מה שיש לי להגיד חשוב בכלל. ואיך אתמודד עם שאלות. ולמה אני מתחייב כשאני כותב משהו. ומי שַמי בכלל. ומי אני.

כשכל כתיבה הופכת לשאלת "מי אני", ברור למה קשה לכתוב, לא?

אבל הנה, הגעתי לשלוש מאות. עכשיו אפשר לפרסם.

אז מה אם אין פה תוכן. זה התוכן שלי כעת.

מותר לטעות.